ותודה לסבא מקס
נשלח 5 יוני, 2009 - נושאים דיאטבלוג |
"
תזונה", השבתי כמעט בלי לחשוב.
"מה פתאום תזונה?" הוא הופתע מהתשובה. "איפה לומדים את זה בכלל?"
השאלה 'מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?' לא העסיקה אותי קודם. רק לקראת סוף השירות הצבאי, שאל אותי אחד החיילים בדרך לטרמפיאדה מה בדיוק אני הולכת ללמוד.
האמת היא, שגם אני הופתעתי מהתשובה. מאיפה בא לי הרעיון, ועוד בכזה ביטחון. ככל שחלף הזמן אהבתי יותר את הבחירה הבלתי מוסברת. הייתי כל כך נחושה, וכאשר התבקשתי למלא את טופס הרישום לאוניברסיטה העברית, סימנתי רק את לימודי התזונה. המקום המיועד לעדיפויות נוספות, נותר ריק.
מאז שהייתי בת חמש נהג סבא מקס, סבי האלמן, לאכול את ארוחת הצהריים בביתנו. אחיותיי ואני היינו משועשעות בכל פעם מחדש מההרגלים "היקיים" שלו - בעיקר בכל הקשור לאוכל. ההקפדה על שעות קבועות של ארוחות,(אפילו של תפוח); ההערה היומיומית "מקרר זה לא ארון, פותחים אותו רק שלוש פעמים ביום, לפני הארוחות…"; והביסים שאכל. הם היו מדודים וזהים: על המזלג היה קצת פירה, חתיכת עוף ובקצה פרוסת מלפפון חמוץ. פרוסות המלפפון היו חתוכות כמספר הביסים. כל ביס היה תוצאה של חישוב מדויק של כמה, איך ומתי…מין נוסחה שכזו.
וכך, כמו הביסים המתוכננים שלו, הוא נהג להעיר לנו מדי יום על מנהגי האכילה המגונים שלנו. "סבא, אתה צודק", מצאתי את עצמי אומרת לו פעם אחר פעם. "כך אנחנו הצברים. אותי כבר קשה לשנות. אני מבטיחה לך, שאת ילדיי אחנך אחרת - דומה יותר למה שאתה מתאר".
15 שנה מאוחר יותר התתבר לי שהיומרות שלי אפילו גבוהות יותר: לשנות דפוסי אכילה גם של ילדים שאינם ילדיי הביולוגיים - ואף את הוריהם.
תגיות: אוכל, דיאטה, דפוסי אכילה, תזונהתגובות
השארת תגובה
